ללמוד ללכת לאיבוד

January 22, 2018

 

 

כדי להתחיל את השבוע עם השראה אני משתדלת בימי ראשון לצאת לצלם. ככה סתם בשביל עצמי , בלי תכנונים ובלי מטרות. בדרך כלל אני גם מצליחה לגרור איתי איזה חבר או חברה שגם הם צלמים מה שהופך את העניין לכיף עוד יותר ומוסיף חומוס בצהריים. 

אז נשארנו קרוב הפעם, ממש פה בתל אביב. בין רמת אביב לגלילות יש שטח פתוח בלי שם ועם טבע "לא מטופל" אני קוראת לזה - טבע לא מהונדס ולא גזום בצורה סימטרית, אלא ככה כמו שהוא שזה מראה נדיר מאד בימינו, בטח בגוש דן עמוס הבטון.

אז למי שרוצה רושמים בוייז רחוב "יחיאל דב דרזנר" בתל אביב. זה רחוב קטן ללא מוצא שבסופו יש את בית ספר "ברושים".

מהחניה של בית הספר יש ירידה קטנה ושם נכנסים לחורשה.

העונה הזו מביאה איתה שבילי סביונים צהובים שכיף ללכת בהם לאיבוד או להשתרע עליהם ופשוט לבהות בשמיים כשמסביב מלא ציפורים שמוסיפות את המוסיקה ומדי פעם גם עובר לידך איזה פרפר. 

היו מקומות בוציים קצת ורטובים כי בכל זאת חורף. אבל מה שכיף בחורף שלנו שהוא נגמר אחרי יום ושוב יוצאת השמש ומייבשת את הכל במהרה. 

אני לא באמת יודעת ללכת לאיבוד. פיסית אולי כן כי אין לי חוש כיוון משהו אבל במובן המטאפורי זה קצת יותר קשה. לתת לעצמך חופש ממש, לא לתכנן את הדרך, לא לדעת לאן הולכים או איך חוזרים משם, נראה לי מפחיד. 

אבל השיטוטים האילו בימי ראשון גרמו לי למצוא דברים שלא תכננתי לחפש וללכת בשבילים שלא הלכתי בהם מעולם ובעיקר להבין שגם כשהולכים לאיבוד הדרך נוצרת תוך כדי.  

 

 

 

Please reload