ת'כלס באתי לאכול

April 15, 2018

אז נסעתי לעמק. ואם אתם רוצים לוקיישן ספציפי יותר אז לקיבוץ רמת דויד. ואם אתם ממש רוצים לדייק אז למטבח של זוטא. נכנסתי לקיבוץ ועצרתי רגע לקרוא את ההנחיות הגעה שהיא שלחה לי בווטסאפ ואז בדיוק היא התקשרה לבדוק איפה אני.

"את רואה אותי?" שאלתי בפליאה. לא מבינה איך היא התקשרה להציל אותי בדיוק כשהתחלתי להסתבך. "לא.. סתם התקשרתי לבדוק מה איתך.." כבר הרגשתי בבית.

היא עושה לי סיור בבית שהיה פעם בית הילדים של הקיבוץ. "הנה תראי עוד יש סימונים בארון עם שמות של ילדים". אני ישר חושבת על עשרות הסיפורים והזכרונות שמכילים החדרים האילו. היא משתפת אותי קצת משלה, על הילדות שלה בקיבוץ ועל איך שעזבה פה לתקופה וחזרה.

די מהר היא מוציאה אותי לטיול ליד הבית , לקטוף שקדים ירוקים ואומרת שהיא עוד לא יודעת מה נעשה איתם. בדרך חזרה אנחנו עוברות דרך הגינה שלה כדי לקטוף עוד כמה דברים שגם איתם "נראה מה נעשה".

 

זוטא מתחילה לעבוד. שוטפת, חותכת, מחממת מחבתות ומדי פעם עוד ממלמלת שעדיין אין לה מושג מה זה הולך להיות. אני בינתיים עוד יושבת ומקשיבה לסיפורים שלה. קצת שוכחת שבאתי לצלם.

היא מצחיקה זוטא, היא מצחיקה באותה דרך שבה היא מבשלת. בנונשלנטיות מקסימה כזו, בדילוגים, בלי לעשות מזה עניין.

 

תשמעו אני לא מבינה גדולה באוכל אבל באנשים התעסקתי כל חיי, כל פעם בדרך קצת אחרת. אם יש משהו שלמדתי עם הזמן זה שכשלאנשים יש מרחב נח והם עושים את מה שהם הכי אוהבים אז אין בזה שום מאמץ וזה פשוט יוצא. שם אפשר לפגוש את מי שהם באמת וזה מבחינתי הסיפור הכי מעניין בעולם.

זה בדיוק מה שקרה לי במטבח של זוטא, פגשתי אותה ופגשתי אותי. היא בנונשלנטיות שלה מילאה את המטבח בריחות נעימים ואני מהצד השני מצאתי אותה ואת הרגעים שלה, כמו שהיא באמת.

 

אחרי סלט שקדים גאוני ותבשיל חומוס וכרישה שלא נשאר ממנו גרגר, לקינוח ישבנו בגינה שלה לקפה וקראמבל. זוטא אמרה שהיה לה כיף ואני כבר שאלתי מתי אני באה שוב.

אולי זה הזמן לספר שאת זוטא הכרתי בכלל בחוג כתיבה של גלית ששתינו משתתפות בו, היא תמיד מביאה את האוכל ואני תמיד מצלמת. את האוכל שלה אני אף פעם לא מספיקה לצלם, הוא פשוט נעלם מהר מדי.

וגם שלזוטא יש בלוג ויש בו מתכונים ועוד קצת מהאנרגיה של הנונשלנטית הזו.

אני לא כתבתי אף מתכון, ת'כלס באתי לאכול.

 

 

 

 

 

Please reload